ושנינו חיוורים עלובים, זרוקים בכול הרחובות נעים כמו צל על הקירות פנים מחוספסות עיניים כבויות יש רגע במסע שכול התשובות מתחברות לכדי שאלה אחת וכול השאלות חוזרות על עצמן אין לנו תשובה יש יופי והוא נהרס את תמיד חוזרת שהשכרות ממלאה אותי ואין לי אפשרות תגובה אז מביט בשמיים ומחכה לך ושנינו חיוורים תועים איפה השארנו את הכול ונשארנו חסרים הפחדים ממלאים מקום ותופסים מרחב ככה זה שאין ברקע שום פתח מילוט עננים מסתירים את ההמשך יש רגע במסע שהוא נדמה, מתקצר אבל אז מגיע העיקול והכביש שוב יורד אנחנו לא מצליחים לתפוס הרבה זה תמיד משתנה הלב, העיניים הפנים הכבויות אי אפשר לקבל הכול מביטים בצללים מה שלנו, מה נשאר מזרים לפעמיים הרבה אנחנו לא מצליחים להבין את מספרת לי על שירים את מרגישה שנכתבו עלייך אני מספר לך על בדידות ועל התחייבות שמעולם לא לקחנו עוד רגש שמצא את עצמו על הדף הוא מעולם לא היה ברור כול כך ושנינו חיוורים עלובים, צוללים זה כתוב על הפנים אוספים לעצמנו רמזים שאריות, מחיים שרצינו ורק בשוליים יכולנו לקחת משהו לעצמנו זה תמיד כואב להרגיש, את אומרת ואז זזה ממני מעט יש רגע במסע שהכול נראה ברור ואז זה נגמר אנשים קמים ועוזבים בסופו של דבר גם אנחנו נעזוב אני אומר לעצמי ומשתתק זה כואב פחות, שיודעים את המחיר ואז משאירים אותנו רחוקים מהזמן חיוורים, עלובים מנסים להיזכר מה ביקשנו ומה נשאר קצוות של עקבות זמן מאוחר הכול מתערבב באשליה שיום אחד נמצא את עצמנו ולא נצטרך יותר דבר אני נוגע בך וזז יש רגע במסע שיודעים שהוא נגמר אבל ממשיכים ללכת, אולי הסוף יהיה שונה, נטול פחד.