נהרות חזרו לגעוש עלים צפים כסירות אנשים חוזרים עטופים אש חום אהבה. תחנה ריקה מבשרת המתנה עשן של ניקוטין מוצא את דרכו בין טיפות של אלים שנוגעים וחודרים. צונן פה בלעדייך זה כמו קבר פתוח זה כמו פצע שסוע זה כמו געגוע. זכרונות תלויים ככביסה רטובה ביום ללא חמה ביום ללא שאיפה. והסוף מאחר לבוא כשם ההתחלה מהססת בתחילתה. ואיפה את תמעדי ותפלי אל זרועותיי ואהבה יאמרו עיניי ושפתיך ילטפו שפתיי ובמעוף נמריא ונתרחק ןניצור ויולד וימות ויחיה. ונהרות גועשים הם מתפרקים הם כשם אדם החי את חיוו.