יש עצב בעיניים שלך את לא מצליחה להגיע לגבהים האלה הטלוויזיה דולקת את רוצה להיות אחת מאלה אולי פעם תהיי כותרת אולי כרזה אני יורד במדרגות חוזר אל הרחוב מחפש את עצמי בין הקירות למדרכות שום דבר לא ברור לי עכשיו כמו קודם את אומרת שאני חושב יותר מדי על מוות אני אומר שאת חושבת יותר מדי זה ברור מאליו, שאנחנו שניים בעולם והוא יותר מדי גדול, והוא יותר מדי חזק אולי נתפשט ונתאהב עוד פעם אחת ודי כותב שירים ונועל את עצמי בתוך חדר קטן אם תבואי עכשיו תראי אותי כמו מסיכה לא מסוגל לחייך ואת לא מצליחה להוציא אותי החוצה יש עצב בעיניים שלך את יותר מדי יפה, בשביל להסתכן ללכת על הכול ואז להמר רוצה להיות משהו גדול אז לוקח אותך לריקוד אבל לא יודע איך לשים את היד במקום הנכון לא יודע איך לזוז, ואיך לומר לך שאולי מחר יבוא הסוף ישאיר אותנו רחוקים מההמון את תהיי תמונה בתוך מסגרת לבנה תלויה במדרון ארוך ומיוזע אנשים יביטו ויחייכו את רוצה להיות משהו טוב אני רוצה בסך הכול לחיות בלי לפחד שעוד מעט לא תהיה לי סיבה לקום בבוקר אין לנו כרזות ולנו פנים של מלאך לא יודעים איך להפעיל את המכונה שיצביעו בעדנו עכשיו לא את לא יודעת לדבר על סקס ואני לא יודע איך לחייך זה נשמע מגוחך, לעיתים גם אנחנו נבהלים הצל גדול ונופל עלינו מפיל את שנינו אולי פעם עוד נלמד איך לחיות בלי לשאול למה. העצב בעיניים שלך לא ידעתי לפתור רציתי לבוא עם פרחים אבל הם נבלו לפני שקמת אז עמדתי מולך מחפש סיבה אין הצדקות לכול הסיפורים עכשיו זה תורי לפחד עכשיו זה תורך להאמין.