קם אדם בבוקר, שוטף בשצף מים את הבל שנתו. וצועד, צעדי היסוס ... לעברה... היא על השידה עכשיו, מייחלת, מתפללת כמו אדם בשדה הקרב שכבר יגיע הזמן, בו יבוא ויגאל אותה... מהתרדמת. הוא לובש אותה, מתחיל מהראש ועד לקצה בהונותיו, ומאז, הכל משתנה, הוא כמו על במה באור זרקורי היום, מחכה, למשחק הבא. איפה הטבעיות? צורח הלב, מתייפח! המסכה, מסכת האדם, כמו כופה עצמה... והאדם, נ ד ם