[ליצירה]
אמנם קטע קצר, אך הצלחת לתפוס אותי בפתיחה הסנטימנטלית, באזכור התיבה, שהעיסוק בה וסביבה תמיד עושה לי טוב, ובפניה האינטימית לגשם בסיום. טוב שכתבת את זה, חיכינו לקטע כזה כל כך
[ליצירה]
ואני אוהבת רק את הגשמים האלו הדוקרים, שפורעים לי את השיער החלק תמידית שלי, שמסמרטטים לי את הבגדים ומטיסים את הנשמה שלי גבוה גבוה אל אלוהים כדי שאוכל לבקש ממנו עוד (אבל שלא יהיה קר).
[ליצירה]
מקסים!!! ממש יפה!
גם אני אישה של לילה (טוב, עוד לא אישה...).
אבל גם לדעתי היה טוב יותר אם היה קטע מחבר בסוף. אולי תיאור שלך (אם את אישה של לילה..) או משהו כזה.
[ליצירה]
איזה יופי!!! מקסים, כתוב בשנינות נפלאה. כבר מהמשפט השני היה ברור לי שהלאה מכאן אני אוהב מאוד את שאר השורות, ואכן לא אכזבתי את עצמי. כל הכבוד לי!
[ליצירה]
אויייי.
ממש כאב לי.
מהרגע שבו היא אמרה שאין לה כלום חוץ מהילדה הבנתי משהו שם לא בסדר בנישאוים האלה....
מצמרר, ללא ספק.
אבל בכתיבה הזורמת הזאת, נותנת תחושה רכה כזאת, נאיבית.
עצוב ויפה.
ליתוש.
[ליצירה]
אהבתי מאוד כבר שם, וגם עכשיו זה תופס חזק, מטלטל ולא עוזב עד הסיום.
(ובתור חובבת משקעים למיניהם, נהניתי מכך שחשתי לאורך הקריאה איך הגשם מלווה את הסיפור)
[ליצירה]
הרגת אותי עם המרפק:)
אני עדיין זוכרת את יום העצמאות שעשיתי עם חברותיי לש"ל בישיבה מסוימת.האוירה הייתה משולהבת ובשלב מסוים כבר לא עמדנו בזה והקמנו לנו מעגל קטן בצד,חסוי מעיני הציבור.עד היום אני זוכרת את נשות האברכים שנגשו אלינו ובקשו שנפסיק.הן אמרו משהו בסגנון של "הבנים רוקדים.אתן- תעמדו ותסתכלו ".
קבלי את הזדהותי הכנה.
והערה בקשר למה שטל רעות כתבה:
למרות הערכתי הרבה מאוד לרבנית נעמי שפירא (וגם לבעלה..),אני לא ממש מסכימה איתה בגישה הזו.
התפילה היא חלק מעבודת ה' שלי והיא צודקת-אני באמת ארגיש תסכול עמוק אם אני אדע שאחרי נישואיי לא אזכה לתפילת יום כיפור כמו שצריך במשך שנים.
ואני לא חושבת שמי שמרגישה ככה היא אמא פחות טובה(ויצא לי לפגוש אנשים שחושבים ככה..)
אפשר לטפל בילדים בשמחה ועם זאת להשאיר מקום לחוויות ולרצונות שלך(וזה גם תלוי המון בבן זוג..)
[ליצירה]
טוב, אז ככה:
קודם כל, אחרי שפנו אלי כאן כ'אתה' (פעמיים!) הרגשתי צורך לציין שכבר כמעט חצי יובל אני משתייכת למין השני, ולא נראה לי שזה עומד להשתנות:)
ומעבר לכך - גם אני התלבטתי ארוכות לגבי הקטע הזה. אפילו ניסיתי להמשיך אותו, אבל משהו בתוכי רצה להשאיר אותו ככה, והחלטתי לא להתווכח עם עצמי (פשוט, מהיכרות אישית, היא יכולה להיות די עקשנית לפעמים..)
אני לא יודעת להסביר למה, אבל אצלי בפנים זה מרגיש שלם. אני משערת שזה סובייקטיבי.
תודה לכולכם על התגובות.